כל הצלמים מתחילים מקלישאות
צילום ארכיטקטורה בשחור לבן
אני לא מאלה שנולדו עם מצלמה ביד. לא התעניינתי בצילום לפני שנות ה-20 המאוחרות שלי, וגם לא הגעתי מבית שאמנות פלסטית הייתה בו איזה ערך מרכזי. קניתי מצלמה לפני הטיול הגדול, והוצאתי את אותן התמונות שראיתם מיליון פעם בעבר מכל מי שאי פעם ביקר בתת היבשת הנהדרת ששמה הודו.
גם כשכבר התחלתי ללמוד צילום, הייתי פחות או יותר קלישאה מהלכת. עם הזמן הדברים השתכללו, העמיקו והתפתחו, אבל בתחילת הדרך פשוט רציתי לצלם דברים יפים. כמו הרבה אחרים, נשביתי בקסם של השחור-לבן, ודי מהר מצאתי את עצמי בקלאסיקה של העולם המונוכרומטי - צילום אדריכלות.
הייתי מסתובבת בעיר עם המצלמה שלי (שבזמנו חשבתי ששווה משהו) ומתרגשת בכל פעם שהצלחתי ללכוד פריים סביר. עם הזמן התחלתי להבין את הקטע. ידעתי לצפות מראש מתי הדברים יראו טוב, ואת הפוטנציאל שהיה טמון בהם במעבר לשחור-לבן. צילמתי עוד ועוד מבנים, למדתי מהן הזוויות הטובות, איך כדאי לשחק עם אור וצל, ובעיקר איך ליצור קומפוזיציה מעניינת כשהשחקנים הראשיים בסצינה הם מפלצות בגודל של כמה מאות מטרים.סה"כ הייתי מרוצה. קיבלתי פידבקים לא רעים מהסביבה, וראיתי איך איכות הצילומים הולכת ומשתפרת מפעם לפעם. חשבתי שמצאתי את הנישה שלי והייתי מוכנה להמשיך לצלם בשחור לבן לנצח. ככל שהתקדמתי במסלול הלימודים (4 שנים במחלקה לצילום, במכללת מנשר לאמנות בתל אביב) הבנתי שצילום יפה זה נחמד, אבל זה פשוט לא מספיק. אט אט זנחתי את התחום, התחלתי לנסות כיוונים חדשים, אישיים יותר, ועברתי לצלם גם בצבע. בשנה ג' כבר לא היה זכר לבניינים המאסיבים שכל כך אהבתי לתעד, והעיקר היצירה שלי התמקד בכלל בוידאו. היום אני מבינה שלמשיכה הראשונית הזו, בנאלית ככל שתהיה, היה חלק חשוב בתהליך הבנייה האישי שלי כצלמת. אובססיה לקווים ישרים, קומפוזיציה מוקפדת ויצירת הרמוניה בין כל קצוות הפריים - כל אלה היוו תפקיד מרכזי בהרכבת שני חלקי הפאזל הצילומי שלי - האמנותי והמסחרי. מהנקודה שאני נמצאת בה כעת, כצלמת ארכיטקטורה ועיצוב פנים, ברור לי מה הייתה המשמעות של המשיכה הראשונית הזו. אני מביאה אותה איתי לכל סט צילומים, וכל פריים שאני מרכיבה מתייחס אליה בדרך כזו או אחרת.
