מקום קסום ושמו האמפי
כתבה מיוחדת מהטיול בהודו
טרום עידן הקורונה
בתחילת פברואר 2020, אחרי סליפר לילה ארוך וקשוח במיוחד נחתנו מותשים בהאמפי (סליפר = אוטובוס שיש בו מיטות, זה הרבה פחות נוח ממה שזה נשמע). הקורונה כבר התחילה לעשות שמות בעולם, אבל הודו עדיין הייתה בטוחה, ואף אחד לא חשב לקצר את הטיול. שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה חודש וקצת אחר כך, כשמצאנו את עצמנו בטיסת חילוץ לארץ שעלתה כמו הטיול כולו, עם עוד 500 ישראלים נצורים.
בכל מקרה, אחרי יום התאוששות התחלנו לטייל, והגענו למקדשים העתיקים של האמפי. כדי להגיע לשם היינו צריכים לשלם 300 רופי ולהעמיס את הקטנוע על סירה קטנה ורעועה כדי שתעביר אותנו מטר וחצי של מים. מצד אחד, לא ברור איך אף אחד לא הבין שגשר קטן יעשה את העבודה, מצד שני - הודו.
מעמיסים את עצמנו ואת הטוסטוס על סירה, בלי אף הודי באזור שמדבר אנגלית
כשהגענו, גילינו שדמי הכניסה מתחלקים לשני סוגים: ההודים משלמים 20 רופי, ותיירים 600. במילה אחת - עקיצה. בשתי מילים - עקיצה אחושילינג. זו הפעם הראשונה שנתקלנו בפער כזה בהודו, אבל אחרי כל הוואג׳אראס של להגיע לשם לא הייתה אופציה לחזור. חוצמזה, שאת המקדשים האלו תכננתי לצלם עוד מהארץ, והם אחת הסיבות לזה שהייתי מוכנה להיסחב כל הודו עם מצלמה ו-3 עדשות על הגב.
למקדשים הגענו בשעות הצהריים - זמן גרוע מאד מבחינת צילום חוץ, אבל ככה זה כשאת מחכה 4 שעות לארוחת בוקר, וגם ככה קמת ב11. לצערי, לא יכולנו לחכות לאור המתאים של אחה״צ כי הסירה הרעועה ממקודם הפסיקה לעבוד כל יום קצת לפני השקיעה.
בעודי מתבאסת ומתפללת לכמה עננים, נכנסתי פנימה לתוך המקדשים עצמם, ולהפתעתי הרבה, התאורה הייתה מושלמת! תוך כמה רגעים נכנסתי לאווירה והרגשתי כאילו חזרתי בזמן - האור הרך והנעים, הריח, הלחות והסאונד בפנים גרמו לי לדמיין את החיים במקום הזה,לפני מאות שנים.
מה שגילתי בדיעבר על המקדשים האלה רק הדליק אותי עוד יותר.
מסתבר שהעמודים היפהפיים של המקדשים, אלו המלאים בדמויות ופיתוחים שונים ומגוונים, הם למעשה עמודים מוזיקליים. תכף אסביר מה זה בדיוק אומר אבל קודם כמה מילים כלליות על המקום.
המקדשים, או בשמם הרשמי ׳The Vittala Temple׳ נבנו מתישהו בין המאה ה-14 והמאה ה-16 לאחר הספירה. בנייתם הוקדשה ללורד Vittala, שהיה לפי האמונה גלגולו של האל Vishnu. האגדה מספרת שלאחר סיום הבנייה, הלורד הרגיש שהמקדשים הם גדולים ומפוארים מדי לטעמו, ולכן חזר להתגורר בביתו הצנוע. כך או כך, המטרה הייתה ליצור מקדשים שמימיים על פני כדור הארץ, שישמיעו צלילים נשגבים וירצו את האלים. למשימה הזו גויסו מיטב המוחות ההנדסיים, האדריכליים, העיצוביים וכמובן - המוזיקלים. מבחינה אדריכלית, אנחנו מדברים על סגנון דראווידיאני (אל תרגישו רע, גם לי אין מושג מה זה אומר) והמקדשים מלאים בסממנים שאופיינים לבנייה הדרומית-הודית של אותם הימים.
במבנה המרכזי ניצב מעין משטח אבן ענקי ומסביבו עשרות עמודים בגבהים שונים, חלקם מתנשאים לגובה של ארבעה מטרים. עמודים אלה בנויים בעצמם מתתי עמודים, קטנים יותר, ובהם נמצא הקסם של המקדשים. אם תתופפו בעדינות על העמודים האלו, תגלו שהם למעשה כלי נגינה יחודיים ויפיפיים. המדריכים המקומיים אומרים שכל אחד מ-56 העמודים האלה, מכוון הרמונית לאחד משבעת הכתבים של הסארי גמא, כתב סנסקריט מוזיקלי ישן, שנוצר לפני אלפי שנים ועדיין מאד דומיננטי במוזיקה ההודית של היום. כל קבוצת עמודים סותתה במטרה להפיק סולם טונים של כלי נגינה שונים, בין אם כלי עץ, מתכת, מיתרים וכו׳. בפועל זה אומר שכל אחד מהם נשמע קצת אחרת כאשר מתופפים עליו.
אורגד יושב על משטח האבן הגדול, שבעבר אירח להקות של נגנים הודיים
שנים רבות לאחר בניית המקדשים, כשהבריטים הגיעו לאזור, הם ניסו להבין את התופעה המיוחדת, אך הגיעו למסקנה שמדובר באבן גרניט פשוטה והקסם מצוי בעבודת היד המוקפדת של האמנים ההודים שבנו את המקום. מחקרים חדשים שנעשו בתחום חושפים כי יכול להיות שהעמודים כוללים גם חלקיקי סיליקה וסגסוגות מתכת. הבעיה עם הגילוי הזה, זה שהוא לא ממש מסתדר כרונולוגית - הבסיס הפולימרי הראשון בהיסטוריה נוצר אי שם בשנות ה-50, מאות שנים אחרי בניית המקדשים האלו. בנוסף, כל ניסיון ליצור חיקוי, או לשחזר את סוג האבן ויכולותיה המופלאות עד היום, עלה בתוהו. ישנם כאלה (לא אני) המאמינים שחייזרים לקחו חלק בבניית המקדשים האלו, ולכן יכולותיהן המופלאות כל כך לא ניתנות לפיצוח ע״י המוח האנושי.
אם כל מה שכתבתי נשמע כמו מדע בדיוני, או אם פשוט בא לכם לשמוע את הצלילים המיוחדים, הנה סרטון קצר בן 4 דקות שמסביר את התופעה המטריפה הזו: